צמחי מרפא

צמחי מרפא מקובלים ברפואה הקלאסית, ברפואה העממית, ואף בזרמים מסוימים של הרפואה המודרנית, והם משמשים מזה דורות למניעה וריפוי של מחלות שונות וכן לטיפול בבעיות רגשיות ונפשיות.

שימוש בצמחי מרפא מוזכר כבר בתנ"ך וכן ישנן עדויות לשימוש נרחב בצמחי מרפא גם בתרבויות עתיקות אחרות. אבי הרפואה, היפוקראטס, מנה בכתביו במאה הרביעית לפני הספירה כשלוש מאות מינים של צמחי מרפא. גם רופאים מתקופות מאוחרות יותר, כגון הרמב"ם ואסף הרופא, עשו שימוש נרחב בצמחי מרפא, וצמחי המרפא היוו כלי טיפולי נכבד ועיקרי ברפואה.

עם השנים והתפתחות הרפואה המודרנית השימוש בצמחי מרפא ברפואה פחת, ובמיוחד כאשר הצליחו מדענים לבודד מרכיבים פעילים מצמחים וליצרים בצורה סינתטית. אולם בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות שיטות טיפול אלטרנטיביות השייכות לזרם הניו אייג', חלה התעניינות מחודשת בשימוש בצמחי מרפא, והעיסוק בהם זכה לשמות "הרבליזם" ו"רפואה בוטנית". בשנים האחרונות גם נעשים מחקרים וניסויים הצביעים על יעילות צמחי המרפא לבריאות האדם.

למעשה צמחי מרפא משמשים כתרופות לכל דבר, ואף חלקם מצויים כמרכיבים בתרופות קונבנציונליות שונות, אלא שהשפעתם על הגוף מאוזנת ומתונה והם כמעט ואינם מלווים בתופעות לוואי כתרופות הכימיות. בשיטת הנטורופתיה ממליצים על שילוב של צמחי מרפא בתזונה היומיומית, כדי לחזק את המערכת החיסונית וכן כדי לחזק ולחסן מערכות חיוניות נוספות בגוף כגון מערכת העיכול, מערכת הנשימה ומערכת העצבים.

צמחי המרפא הארץ-ישראלים שנחקרו מונים כמאה מינים וביניהם ניתן למצוא: אזוב מצוי, אלוורה, ארטישוק, גרגר הנחלים, זוטה לבנה, חיטה, חרוב מצוי, כמון, לענה, מליסה רפואית, מרווה משולשת, מרווה רפואית, סומק, סלרי, עוזרר, פטרוזיליה, צינכונה, צתרה ורודה, קטב מצוי, קינמון, שקד ועוד מיני צמחים רבים. בנוסף לצמחי המרפא האופייניים לארץ ישראל, גדלים בארץ, בתנאי גידול מיוחדים, גם מיני צמחים האופייניים לאזורים אחרים בעולם. את צמחי המרפא ניתן לרכוש כתוספי תזונה כפורמולות, כמוסות, אבקות יבשות, תמציות, תכשירים או חלקי צמחים. כל צמח מכיל תרכובות כימיות שונות ועל כן לכל צמח תכונות וייעוד שונים, כל צמח נרקח בצורה מסוימת ובשלב צימוח מסוים והשימוש בו ניתן במינונים מסוימים.